גזר דין בתיק ת"פ 2190/06

1.       על-פי הודאתו בעובדות כתב-האישום המתוקן, הורשע הנאשם בעבירות שלהלן: הפרעה לשוטר במילוי תפקידו - לפי סעיף 275 לחוק העונשין,
התשל"ז-1997, הפקרה לאחר פגיעה - לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, נהיגה בזמן פסילה - לפי סעיף 67 לפקודה, ונהיגה בקלות ראש - לפי סעיף 62(2) לפקודה. הודאתו של הנאשם ניתנה לאחר שמיעת הראיות, במסגרת הסדר טיעון לפיו נמחקה מכתב-האישום המקורי עבירה של שימוש ברכב ללא רשות.

2.       ואלו העובדות העומדות ביסוד הודאת הנאשם והרשעתו:

ביום 19.12.06 נהג הנאשם בטרקטור מסוג "קטרפילר" במשתלה במושב בית-נקופה, שם הועסק בפינוי עפר ועשבים. מדובר בטרקטור השייך לאחיו. באותה שעה חלפה במקום ניידת משטרה שבה היו שוטר (להלן - השוטר) ומתנדב המשמר האזרחי (להלן - המתנדב). משבדק השוטר את פרטיו של הנאשם במסוף המשטרתי, נתחוור לו כי הלה נוהג בתקופה שבה נפסל מלקבל רישיון נהיגה, וכי תלוי ועומד נגדו צו מעצר. משביקש השוטר מהנאשם להתלוות אליו לתחנת המשטרה, השיב הנאשם כי הוא מוכן להתלוות, אך התנה זאת בכך שיתאפשר לו תחילה להחזיר את הטרקטור לבית אחיו בעין רפא. השוטר סרב לבקשה, והודיע לנאשם כי עליו להתלוות אליו לתחנת המשטרה על אתר. בתגובה הודיע הנאשם לשוטר כי לא יתלווה אליו, הכריז בקול "אני לא בא איתך לשום מקום", והחל לנסוע עם הטרקטור כשמגמת פניו לכיוון עין רפא. השוטר והמתנדב החלו לרדוף אחר הטרקטור באמצעות ניידת המשטרה. במהלך המרדף הם הפעילו את הסירנה של הניידת וקראו לנאשם לעצור במכשיר הכריזה של הניידת. הנאשם, אשר נסע במרחק של כעשרה מטרים לפני הניידת, לא שעה לקריאות לעצור והמשיך בנסיעתו. בשלב מסוים, בעת הנסיעה על גשר מחלף עין-חמד, עקפו השוטרים את הטרקטור והחלו לנסוע באיטיות לפניו, זאת במגמה לגרום לו לעצור. בשלב זה התנגש הנאשם עם כף הטרקטור בפגוש האחורי של הניידת. מיד לאחר הפגיעה עקף הנאשם את הניידת ונמלט מהמקום בנסיעה לעבר בית אחיו בעין-רפא. כתוצאה מהתנגשות הטרקטור בניידת נחבל השוטר בכתפו, ולמתנדב הוסב מכאוב בגב ובצוואר. הנאשם לא עצר במקום התאונה, כדי לעמוד על תוצאותיה, למרות שהיה עליו לדעת, בנסיבות המקרה, שנוסעי הניידת היו עלולים להיפגע.

3.       הנאשם הנו רווק בן שלושים וארבע, ומתגורר בעין-רפא. הוא נשר מהלימודים בגיל צעיר, ובהמשך עבד בעבודות מזדמנות: בתחילה - כעוזר טבח, ובהמשך - בעבודות עפר וגינון. על-רקע סכסוך חריף שנתגלע בינו לבין אחיו ואביו, נתון הנאשם במצוקה כלכלית קשה, ומתגורר, לטענת בא-כוחו, באוהל בעין רפא. לחובתו של הנאשם עבר פלילי הכולל עבירות איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, פריצה לרכב ותקיפת קטין שהסבה חבלה של ממש - עליהן נתן את הדין עד היום בארבעה משפטים. לנאשם אף עבר פלילי תעבורתי מכביד ביותר, הכולל למעלה מארבעים הרשעות קודמות, מהן כשלוש-עשרה עבירות של נהיגה ללא רישיון ונהיגה בזמן פסילה. מעיון בגיליון הרשעות התעבורה עולה, כי הנאשם נתפס פעם אחר פעם כשהוא נוהג בתקופת פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה, וכי עונשי מאסר על-תנאי ומאסר בפועל שהוטלו עליו לא הרתיעו מלשוב לסורו.

4.       ב"כ המאשימה הדגיש בטיעוניו לעונש את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, זאת על-רקע עברו הפלילי המכביד של הנאשם, בעיקר בעבירות של נהיגה ללא רישיון ונהיגה בזמן פסילה. לאור הצטברות העבירות והסיכון שנשקף מהן לבטיחותם של המשתמשים בדרך ולשלומם של השוטרים המופקדים על אכיפת החוק, עתר ב"כ המאשימה להטלת מאסר בפועל לתקופה ממושכת, להשתת עונש של פסילה בפועל לשנים ארוכות ולפסילת הנאשם מלקבל רישיון נהיגה, זאת בצד מאסר על-תנאי.

5.       ב"כ הנאשם לא הקל ראש בחומרת המעשים, אך הסביר כי מקור הסתבכותו של הנאשם בעבירות התעבורה נובע מכישלונו לקבל רישיון נהיגה נוכח עונשי הפסילה שהוטלו עליו פעם אחר פעם. לדבריו, הנאשם חי בדוחק ובמצוקה כלכלית, זאת על-רקע הסכסוך החריף שנתגלע בינו לבין בני משפחתו, ונאלץ לנהוג בכלי רכב בכדי להתפרנס.  הוא ביקש מבית-המשפט להסתפק בהטלת מאסר בפועל שיחפוף את תקופת המעצר, ולהטיל על הנאשם עונש של פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה, אך לא לתקופה ממושכת מדיי.

6.       במהלך הטיעון בפרשת גזר הדין, כאשר ב"כ המאשימה הפנה שאלה רטורית, איזה עונש ירתיע את הנאשם מלשוב ולנהוג ללא רישיון, קטע הנאשם את דבריו והשיב: "שום עונש". בדברו האחרון לעניין העונש שטח הנאשם בהרחבה את מר גורלו, וטען כי נותר בחוסר-כל עקב הסכסוך האמור, שבגינו הדירו אותו אחיו ואביו מנכסי המשפחה. לדבריו, נאלץ לנהוג ללא רישיון, פעם אחר פעם, מתוך רצון להתפרנס, עת עבד בעיקר בתחום הגינון. הוא ביקש מבית-המשפט שלא להחמיר בדינו, ציין כי הוא מתעתד להינשא בקרוב לחברתו והביע משאלה כי ייפתח לו צוהר לשיקום ולתפקוד נורמטיבי.

6.       מעשיו של הנאשם לאורך כל שלבי האירוע מצביעים על תעוזה עבריינית לא מבוטלת, תוך זלזול בחוק, בגורמי אכיפתו ובבתי-המשפט, הכל אגב סיכונם של המשתמשים בדרך, לרבות השוטרים שדלקו אחריו. 

          התנהגותו של הנאשם במהלך האירוע חמורה מכל היבטיה: החל מהזלזול המופגן בחוק ובגורמי אכיפתו, עת נהג בזמן פסילה ולא שעה להוראות השוטרים לעצור; המשך בנהיגתו בקלות ראש, שפגעה בניידת; וכלה בהימלטותו מהזירה לאחר שגרם לתאונה בה נחבלו השוטרים. יסוד מחמיר נוסף יש לראות בנהיגתו של הנאשם בזמן פסילה, זאת על-רקע הרשעותיו הקודמות החוזרות ונשנות בעבירה זו. בכך גילה הנאשם, כי הוא מהווה סיכון ממשי לחיי המשתמשים בדרך, וכי מורא החוק ובתי המשפט הוא ממנו והלאה. הדבר התבטא אף בפרשת גזר-הדין, עת הודה הנאשם, כאמור, בכנות יש לומר, כי "שום עונש" לא ירתיעו מלשוב ולנהוג.

          חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, על-רקע העבר הפלילי והתעבורתי, מחייבות, אפוא, הטלת מאסר ממושך, זאת לשם הוקעת המעשים, ההגנה על ביטחון הציבור, שמירה על שלום המשתמשים בדרך, וכן לצורך הרתעה - אישית וכללית. כישלון ההרתעה בעונשים שהושתו על הנאשם בעבר מוביל למסקנה, כי בעניינו רק מאסר ממושך ופסילה משמעותית אמורים להוות הרתעה אפקטיבית.

          מנגד, אתחשב לקולא בנסיבותיו האישיות של הנאשם, שצוינו על-ידי הסנגור ושפורטו על-ידי הנאשם בדבריו האחרונים לעניין העונש, אם כי נסיבות אלו נדחקות לקרן זווית נוכח חומרת המעשים. כן אתחשב לקולא בהודאתו של הנאשם, אם כי זו ניתנה רק בשלב מאוחר של ההליכים המשפטיים, לאחר תום שמיעת הראיות. בהקשר זה ייאמר, כי ניהול ההוכחות היה במובן מסוים ענייני, שכן בעקבות שמיעת עדותו של עד הגנה האחרון, התעורר ספק בשאלה האם הנאשם השתמש בטרקטור ללא רשותו של אחיו (הבעלים של הטרקטור), ועל-כן הסכימה המאשימה, בגדר הסדר-הטיעון, למחוק מכתב-האישום המקורי את העבירה של שימוש ברכב ללא רשות.

7.       על-יסוד האמור לעיל, ובהתחשב בטיעוני הצדדים לחומרה ולקולא, אני גוזר את דינו של הנאשם כדלהלן:

          א.       לשמונה-עשר חודשי מאסר בפועל, מיום מעצרו - 19.12.06;

ב.       לשישה חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ועבירה של הפקרה לאחר פגיעה;

ג.       לעשרה חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה של נהיגה בזמן פסילה;

ד.       לפסילה בפועל מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חמש שנים מיום שחרורו מן המאסר;